<h1>ספר הפרדס — שער שמיני</h1>
<h2>דף כג.</h2>
הרואה נר חנוכה בלילה ראשונה חייב לברך, דגרסינן בפרק במה מדליקין הרואה אותו מברך שתים דהיינו שעשה ניסים ושהחיינו. וכתב הרשב"א ז"ל דדוקא כשלא הדליק בתוך ביתו ואינו עתיד להדליק אבל אם הדליק אינו מברך, דכיון שיצא מן המצוה היאך חוזר ומברך על הראיה, אבל הגאונים ז"ל כתבו דחייב לברך אע"פ שיש לו בתוך ביתו ואין להם ברכה כלל. אבל בשאר מצות כגון סוכה ולולב לא תקנו לברך לרואה, אלא בנר חנוכה בלבד, ורבינו שמשון בעל התוספות ז"ל נתן טעם לזה משום חבוב המצוה והנס, וגם שיש כמה בני אדם שאין להם בתים ואין בידם לקיים המצוה. וכתב הרב ז"ל דהטעם הראשון נראה עיקר שא"כ קשיא מזוזה, וכבוד הרב במקומו מונח, דאין בזה ובזה טעם וריח. אלא נראה לי דהכי טעמא דדין הוא דמברכינן בנר חנוכה על הראיה יותר משאר מצוות, לפי שנר חנוכה עושה זכרון לנס כשנכנסו יונים להיכל, והוה ליה כרואה מקום שנעשו בו ניסים לאבותינו שחייב לברך בא"י אמ"ה שעשה ניסים לאבותינו וגו', הילכך חייב לברך ג"כ כשרואה נר חנוכה כמו במקום שנעשו ניסים לישראל שחייב לברך, אבל שאר מצוות לא. וא"ת קשיא מגילה שג"כ נקראת לפרסומי ניסא וא"כ אמאי לא תקנו לרואה לברך, יש לי לומר דמסתמא כבר היו כל העם בהתחלת המגילה וכבר בירך שליח ציבור בשביל כולם כנ"ל. אבל הרב ז"ל נתן בזה טעם אחר (שאינן) דין הוא שיברך הרואה, לפי שהוא מברך הברכה שמברך המדליק דהיינו שעשה ניסים ושהחיינו, אבל בשאר מצות כגון הרואה לולב או סוכה או תפילין היה לו לברך לעשות סוכה או לעשות תפילין, וא"כ אינו דין שיברך זה ברכה אחת וזה ברכה אחרת. וגם זה דוחק. ואם תאמר אמאי לא מברכינן על האור בכל יום ברכת הנהנין, י"ל דלא תקנו ברכת הנהנין אלא בדבר הנכנס בגוף כגון אכילה ושתיה וריח, אבל בדבר שאינו נכנס לגוף לא, ומטעם זה אין אנו מברכין ברחיצה וסיכה והנאות אחרות שאינן נכנסות לגוף. ואי קשיא לך א"כ אמאי מברכינן בראיה, יש לומר שאינה מברכת הנהנין אלא הודאה לשם יתברך.
<h2>דף נה:</h2>
שמע בשורות טובות אומר בא"י אמ"ה הטוב והמטיב, ואם לו לבדו מברך בא"י אמ"ה שהחיינו וקיימנו, שמע שמועות שאינן טובות מברך בא"י אמ"ה דיין האמת, וא"ת והא קיימא לן דיש מיתה בלא חטא ויסורין בלא עון, יש לומר שדינו דין אמת שיודע דרכי איש וכל צעדיו יראה.
